<h1>ספר האסופות סימן מ"ד</h1>
<h2>דף נו:</h2>
ואלו כשרות בעוף, ניקבה הגרגרת ועד כמה [מ"ה ע"א] א"ר יצחק מקפלה ומניחה על פי הקנה, אם חופה את רוב הקנה טרפה, וזה שאמרנו [נ' ע"ב] נקדרה הקנה טרפה, פחות משיעור זה כשרה, או שנסדקה לארכה כשרה, לרחבה פסולה. ואפילו לא נשתייר אלא חוליא אחת למעלה, וחוליא אחת למטה כשרה, ומטבעת הגדולה ולמטה, הכתה חולדה על ראשה במקום שאינה עושה טריפה, והיכא, שלא במקום המוח, ושלא במקום הסימנין, ושלא כנגד החלל, אלא על ירכה או על גפה או על העורף, אבל בחזה טרפה. עוף שנחתך חרטומו הוא פה שלו, בלשון רומי פינצי, ובלשון אשכנז בוק, בין בידי אדם בין בידי כל הבריות כשר, הואיל ויכול לחיות על ידי לעיטה ושוחטין אותו ובודקין אותו שמא חולדה או עכבר הכישוהו במקום אחר, ואם לא נמצא בו דבר אחר כשרה. ניקב הזפק כשרה ר' אומר אפי' ניטל. ומפרש בתוספתא [פ"ג ה"ו] שלא הודו לו חכמים, אמר רבה ואיתימה ר' יוחנן גגו של זפק נדון כושט, דבמשהו פסול, פשיטא, מהו דתימא נדמה אותו לזפק קמ"ל דלא דמי לזפק, לפי שזפק עצמו מרווח ואינו נמתח עם הוושט, ולא נחוש בו לפי שיש תקנה לתופרו ומעלה ארוכה אבל גגו של זפק סמוך לושט אם ניקב במשהו טרפה. ת"ר מעשה בר' סימון ור' צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו, והורו בטרפחת שהיא האום כמו שהורה ר' בזפק, שאם ניטל הטרפחת אעפ"כ כשרה, איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא, שאם ניטלה טרפה, וכרבי בזפק להתירא, או דלמא הורו בטרפחת להתירא כרבי בזפק, וכר' בזפק לא סבירא ליה, תיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא.
